תחילת השנה האזרחית ואיתה התחלות חדשות: מאמר ראשון שלי על כדורסל מכללות. ג'ורגטאון (Georgetown Hoyas) המקומית מארחת את סט. ג'ון מקווינס, ניו יורק (St. John's Red Storm). הסיפור הגדול של המשחק מתברר לי כאשר אני קורא קצת על המאמנים. מן העבר האחד, פטריק יואינג, לשעבר הסנטר הג'מאייקני המפורסם של הניקס, ומנגד כריס מאלין הקלע הנהדר של גולדן סטייט, גם לשעבר.

אך יש מאחורי זה הרבה יותר מכך.

ראשית, אלו שתי אגדות כדורסל מהלכות, שניהם באולם התהילה. המדהים הוא שכל אחד מהם מאמן כיום באוניברסיטה בה למד ושיחק, ומעבר לכך בדיוק באותן שנים 1985-1981. באותן שנים הם שיחקו אחד נגד השני אולי עשרים פעם במסגרת תת-ליגת (conference) ה-Big East. פעם אחת אף נפגשו בטורניר הפיינל-פור (הכלל-ארצי) עצמו בשנת 1985, שם היתה ידו של יואינג על העליונה (אך בגמר, במשחק בלתי-יאומן בעליל הפסיד לווילנובה האנדרדוגית אך ששחקניה האנונימיים יחסית קלעו בכמעט 79% מהשדה, משחק שנכנס לספרי ההיסטוריה כ"משחק המושלם"). וכמובן שיחקו לא פעם אחת ב-NBA אחד נגד השני. בשנה האחרונה, מאז שיואינג הגיע לאמן את ג'ורגטאון, ולאחר שנים שלא התחרו אחד נגד השני הם נפגשים שוב כמה פעמים בשנה.

התמזל מזלי לתפוס את מאלין לראיון בלעדי. ב-NCAA המאמנים עורכים את מסיבת העיתונאים באותו חדר אחד אחרי השני ואין הזדמנות לדבר עם המאמנים בדרך כלל אחד-על-אחד. אך מאלין, אשר זכה בניצחון הראשון של סט. ג'ון על ג'ורגטאון בחוץ מאז 2003 היה כל כך שמח שהסכים לחרוג מהכלל, ודיבר על היריבות ההיסטורית עם פטריק יואינג וג'ורגטאון:

בקיץ שעבר, מנחם לס, עורך האתר, יזם פרוייקט שאפתני, "פרוייקט האגדות II". במסגרתו תוכלו לקרוא את סיפורו הנפלא של כריס מאלין:

מה שהיה פשוט יוצא מן הכלל במפגש בין הקבוצות אתמול הוא שהיו על הקווים לא פחות משלושה שחקני היכל התהילה. חוץ מיואינג ומאלין היה גם מיץ' ריצ'מונד האגדי. והתמזל מזלי כפליים שביום שבו אני מראיין שחקן היכל התהילה בפעם הראשונה, יצא לי בסופו של דבר לראיין שניים כאלו. מיץ' היה ממש לבבי ודיברנו גם קצת על הסיום הדרמטי של המשחק, על לשחק מול מייקל ג'ורדן ועל היריבות בין יואינג למאלין:

פונדס (Shamorie Pond) שאני מזכיר בראיון הוא כוכב הקבוצה שעליו עוד נשמע הרבה לפי דעתי. מאמר עליו כבר תורגם כאן בהופס שנה שעברה. פונדס קלע 37 וחילק 6 בונבונים לאורחים (כולל 6/10 ל-3) והיה בלתי עציר וידע להשתמש בשמירה הכפולה למצוא את חבריו בדקות הסיום. מן העבר השני גובאן (Jessie Govan) הסנטר המקומי תרם 25 נק' אך באחוזים רעים (כולל 1/6 ל-3) וגם קטף 10 כדורים חוזרים. אין לי ספק ששני אלה יגיעו ל-NBA.

ריצ'מונד ומאלין שיחקו יחד, ויתרה מכך, יחד עם הרדאווי היו מהמשולשים האגדיים בהיסטוריה של הליגה. העובדה שעתה הם מאמנים יחד היא פשוט סיפור לספרי ההיסטוריה. במיוחד עם יזכו יחד באליפות המכללות. גם ריצ'מונד נכלל ב"פרוייקט האגדות II" (האגדי בפני עצמו!) ותוכלו לקרוא עליו במאמר הנהדר:

ובכן נחזור למשחק, לא לפני פתיחת סוגריים קטנה. כלל מפורסם שנקרא "חוק לאוולר" טוען שבמשחק NBA הקבוצה הראשונה שמגיעה ל-100 מנצחת. הכלל נכון מעל מ-93% מהזמן. היום החלטתי להמציא כלל דומה ל NCAA. הקבוצה הראשונה שמגיעה ל-70 מנצחת. לרוע המזל ג'ורגטאון סיפקו את הדוגמא הנגדית הראשונה למשפט שלי. ביתרון 73-67 למארחים היה נראה לי שהסיפור הולך להסתיים לפי התסריט הצפוי. כאשר 50 שניות לסיום התוצאה היתה 84-79 זה היה נראה אפילו יותר ברור. אך ברצף של החטאות עונשין ואיבודי כדור, שכנראה קורים במכללות קצת יותר מאשר בליגה, הצליחה הקבוצה של מאלין וריצ'מונד לכפות הארכה, 85-85. רוב ההארכה היתה רק קבוצה אחת שפגעה ואת יתרון 86-94 היה קשה ליואינג וחניכיו למחוק, למרוק שצימקו כבר ל- 94-97 אך החטיאו זריקה לשלוש בהארכה שהיתה כופה הארכה שניה.

לא משנה מה תגידו, אני משוכנע שאם הזריקה הזאת היתה נכנסת והיתה הארכה שניה, הקבוצה הראשונה שהיתה מגיעה ל-100 היתה מנצחת.